פרק 9

פיתוי - פרשנויות מצווה נרחבות דמויי רוחניות

אבל איך, מתי וכתוצאה ממה "אל היהודים" החל את שלטונו בעם אלוהים, עם ישראל? במה מתבטאת אומנות הפיתוי של השטן, שכתוצאה ממנה "האמת תוחלף בשקר"?

ניזכר כיצד הנחש הקדום פיתה את אדם וחוה: " כּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ (עם ידיעתם העובדה שאלוהים אסר עליהם לאכול אותו) וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". התשובה היא פשוטה: "מה שציווה אלוהים, לא נעשה. ומה שאסר אלוהים לדעת, נודע".

בכדי להבהיר את המחשבה שברצוני להעביר בהמשך, יהיה מתאים להדגים את נוסחת נסיגת האנושות מאלוהים, ויישומה בכל הזמנים בכל העמים. כל סטייה של אדם מאלוהים מתחילה באי אמון באלוהים, כלומר אמונה שקודם כל תספק את אלוהים, וכתוצאה ממנה האדם אמור לקבל מאלוהים צדקה, ברכה, הובלתו על ידי רוח הקודש, הגנה וכולי. כתוצאה מהכפירה קורה הרגל לשמע קול אחר, מופיע מישהו ואוסף את האדם הלא מאמין וכופה אותו אליו. חוסר אמונה מחזיק את האדם תחת אות החוק שהורג, וכך גם בחטאים, מעמיד תחת משפט, שעבוד וכולי. מכאן- החיים המבוססים על רצונות הגוף, דבקות לעולם והתחלותיו העניות והחומריות, וכך גם רצון לדעת את אלוהים לא באופן ישיר אלא דרך ידיעה מדעית של הטבע, שזה האקולטיזם. כפסגת הנסיגה, האדם מקבל מזה שכפה אותו תחתו את הרוחניות שלו את הדרך הנרחבת לפרש מצוות אלוהים ודבריו. נוסחת נסיגה זו שייכת באופן שווה גם לעובדי האלילים, גם ליהודים וכך גם לנוצרים. משימתנו היא לעקוב איך פעל עם ישראל הקדום בנוסחה זו באופן כל כך ברור וגלוי, ולאחר מכן כלל הנצרות העולמית.

ישוע האשים את היהודים:   "אִם כֵּן לְמִי אַשְׁוֶה אֶת אַנְשֵׁי הַדּוֹר הַזֶּה, וּלְמִי הֵם דּוֹמִים?  דּוֹמִים הֵם לִילָדִים הַיּוֹשְׁבִים בַּחֲצַר הַשּׁוּק וְקוֹרְאִים אֶל חַבְרֵיהֶם בְּקוֹל: 'חִלַּלְנוּ לָכֶם בַּחֲלִילִים וְלֹא רְקַדְתֶּם, קוֹנַנּוּ לָכֶם קִינָה וְלֹא בְּכִיתֶם''. כִּי בָּא יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל, לֶחֶם לֹא אָכַל וְיַיִן לֹא שָׁתָה, וְאַתֶּם אוֹמְרִים 'שֵׁד בּוֹ'  בָּא בֶּן-הָאָדָם וְהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וְאַתֶּם אוֹמְרִים 'הִנֵּה אִישׁ זוֹלֵל וְסוֹבֵא, יְדִיד הַמּוֹכְסִים וְהַחוֹטְאִים' אָכֵן, צִדְקָתָהּ שֶׁל הַחָכְמָה הוּכְחָה בְּכָל בָּנֶיהָ." כלומר, תמיד יש התנגדות ואי ציות של האדם לפרמטרים אלוהיים, והוא תמיד מעוות את הפרמטרים הללו תחתיו ומפרש אותם באור שונה. הכל רק כדי לא לקיים את מצוות אלוהים.  ובשל העובדה ש''לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם'', כך גם בכל תקופת קיום האנושות, אלוהים באופן חד מצווה פרמטרים מסויימים ולכן ציות לאלוהים יכול להתבטא אך ורק דרך הבנה מדויקת וציות מוחלט לפרמטרים הללו. אם "מנגנים לנו בחלילים עלינו לרקוד" ואם "ושרים לנו קינות עלינו לבכות", ובכך, אם אלוהים ציווה דרך משה לא להשתחוות למלכות השמיים, אז כך גם היה נכון לעשות. היה צריך לקיים את החוק, ולא לפרש אותו באופן שרירותי.

אלוהים הוא רוח, הוא אור. אלוהים הוא קודש, צדק ואמת. אדם קרוב לאלוהים, חייב להתאים אליו. "לֹא יִכָּנֵס אֵלֶיהָ כָּל טָמֵא וְעוֹשֵׂה תּוֹעֵבָה וָשֶׁקֶר, כִּי אִם הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶּׂה.". ''רִדְפוּ שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם, וְגַם אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת הָאָדוֹן.''. '' אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים''.

וכך, אלוהים מצווה על אדם מאז ימי קדם: "אֲנִי-אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים׃", כפי שציווה ​​על אברהם. אך כתוצאה מכך ש"יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", אלוהים נתן אך ורק דרך אחת היכולה להביא את האדם לשלמות בפני אלוהים- האמונה. כפי שאתם יודעים, אלוהים כרת ברית עם אברהם, שראה בו את ליבו המאמין, ייחס את אמונתו לצדקתו וקרא לו רעה. על אמונתו של אברהם, כאמונה יוצאת דופן, נאמר: "בְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה". אמונה ללא תשישות, ללא כפירה וללא היסוס בהבטחות אלוהים. אמונה כביטחון במה שמתכנן לקיים אלוהים, - אמונה כזאת מסוגלת להחזיק את האדם בקרבה אלוהית שיכולה להאיר את האדם, להובילו אליו, להחזיקו בדרכי יושר ולהצדיקו. ''וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה''. ''וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ.  אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה. '' מאוחר יותר, דוד, הנביאים ורבים אחרים מעם אלוהים, חוו בעצמם את עיקרון הצדקה הבאה מהאמונה.

אבל זה לא מה שהיה עם צאצאיו של אברהם, אם כי הם קיבלו את החוק וצדקת האמונה הוחלפה לצדקת קיום החוק. "אִם כֵּן לְשֵׁם מָה הַתּוֹרָה? הִיא נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה'' - אומר השליח שאול.  הפשע של עם ישראל אל מול אלוהים הוא תוצאה של חוסר אמונה המאפשרת לכל העם להיות קרובים לאור וקודש האל, וזה למרות שעם ישראל מאז ומתמיד האמין באלוהים. כלומר, צאצאיו של אברהם לא האמינו באלוהים כפי שאברהם האמין, הם לא קיבלו את צדקת האמונה, סטו מדרכיו ופשעו לפניו.  חשיבות האמונה באדם כה עליונה על חשיבות מעשיו, שאדם רגיל לא יבין את המרחק בין שני אלו. ולכן, אלוהים הבדיל והפריד בין הצדיקות מהאמונה לבין הצדיקות מקיום החוק. הצדקה מהמעשים היא צדקה אנושית והיא כמו ''בגד מלוכלך'', מלאה צביעות ושקר, ללא הבדל החוק אליו מציית האדם. צדקת האמונה היא צדקתו של אלוהים, שהוא נותן לאדם במתנה. מתן הצדקה דרך האמונה זהו הדבר אותו העדיף ומעדיף אלוהים עד היום. פרמטר זה של אלוהים אקטואלי בכל העת ולכל האנושות. הוא אף פעם לא בוטל או יתבטל. ובכך מתבטא הקו הגבולי של אלוהים בהצלת האנושות כולה.

אם רק היהודים יכלו לדעת שבזמן שהם מצייתים לחוק(לתורה) לאחר הגעתו של ישוע המשיח, הם מתנגדים לצדקה דרך האמונה- כי ''הַתּוֹרָה אֵינֶנָּה נִזְקֶקֶת לֶאֱמוּנָה'', כי החוק(שמסר משה), שבא לאחר ההבטחה לאברהם כתוצאה מאמונתו לא ביטל את הבטחה זו, אך נוסף על ידי אלוהים כדבר הכרחי בכדי לשמור על עם ישראל מפשעים וחטאים. ויותר מכך, החוק לא נועד להאיר את תעלומות אלוהים בידעתו, ידיעת העולם והאדם, ולא נועד להיות הגדרה ניצחית לעם ישראל והאנושות בכלל. השליח שאול אומר שלא ירש את החוק: "הֲרֵי הַהַבְטָחָה כִּי יִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לֹא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אוֹ לְזַרְעוֹ עַל-סְמַךְ תּוֹרָה, אֶלָּא עַל-סְמַךְ צְדָקָה שֶׁהִשִּׂיג בֶּאֱמוּנָה, שֶׁכֵּן אִם מַחֲזִיקֵי הַתּוֹרָה הֵם הַיּוֹרְשִׁים, אֲזַי הָאֱמוּנָה הִיא לַשָּׁוְא וְהַהַבְטָחָה חַסְרַת תֹּקֶף''  כלומר, שהתורה "נוֹסְפָה בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת, עַד כִּי יָבוֹא הַזֶּרַע אֲשֶׁר לוֹ מְכֻוֶּנֶת הַהַבְטָחָה'' - היהודים לא מאמינים לכתוב וכך הם לא מאמינים גם למשה. אומנם במעמד הר סיני משה כינה את הלוחות''לוחות התגלות'', אך כאשר הניח אותן במשכן אלוהים הוא אמר והזהיר שהלוחות הללו יעידו נגד עם ישראל. איך היהודים יכולים להתייחס לתורה כאל התגלות אלוהים? אחרי הכל, כפי שאומר הכתוב, החוק הוא בעיקר מגבלה לרצון חופשי. היהודים לא נוטים להאמין שהחוק לא ניתן על ידי אלוהים אלה על ידי המלאך, המסמל רצון מוגבל של אלוהים לעמו. החוק הוא רק ''מורה'' עד להגעת ''מְכוֹנֵן הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ''-ישוע המשיח. יהודים לא מאמינים כי "הנביאים וחוק יוחנן" זוהי תקופה שביטלה את החוק בכוחו של ישוע המשיח.

לא הצליחו היהודים להאמין שהחוק שניתן למען הצדקה, במציאות פועל באופן מנוגד מהצפוי. כלומר מחזיק את כל המצייתים לו תחת החטא, כי החוק מגדיר את החטא ועושה משפט. על החוק שניתן נאמר: ''שֶׁכֵּן הַתּוֹרָה לֹא הִשְׁלִימָה דָּבָר''. אדם המנסה לציית לחוק, היה צריך להגיע למסקנה כי-"רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי"- אומר על עצמו השליח שאול. הציות לחוק נועד בכדי לזהות את החטא, כשהחטא קם לתחייה והאדם מת. לכן החוק שניתן לאדם למען החיים, שירת לעם ישראל לשם המוות. מה נשאר לעשות ליהודי הכפוף לחוק? ''אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ?'' - הנה מסקנה הגיונית ליהודי הכפוף לחוק, כך אומר על זה השליח שאול. הדבר היחידי שניתן ליהודי הכפוף לחוק הוא לעמוד על דרך האמונה בכדי שהאלוהים בתוכו יצדיק, יאיר ויחיה אותו.  'אִם-לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי׃ שִׂימָה-נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ׃'' - אומר על כך איוב. עבור יהודי הכפוף לחוק, החיפוש אחר אלוהים והרצון לרצות אותו צריך להתבטא בידיעת ישוע המשיח וקבלתו בעתיד. הנה מסקנה הגיונית לאדם אלוהים, המחפש את אלוהים לפני הגעתו של ישוע המשיח: ''הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל... וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים... וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי...אֲנִי אֶחֱזֶה-לִּי וְעֵינַי רָאוּ''. ולכן החוק הוא מורה דרך המוביל לישוע המשיח, בכדי שבאמונתו בו, האדם יהפוך לצדיק אלוהים.

ברור שחוק משה הסתיר בו הרבה אלגוריות וסמלים שהיה צריך לפרש ולדעת בכדי לגלות את התעלומות החבויות בו. על התורה(החוק) נאמר "צֵל הַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת בָּהּ'', דרך הבחנה ב''צל'' זה אפשר להתקרב למהות האמיתית של הדברים. ''מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל-הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי׃ מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי׃ מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי''  -אומר דוד. אך לדוד הייתה אמונה והיא הכניסה בחוק רוח חיים כדבר אלוהים. ברור שחוק משה יכול להוות גם את לוחות הברית וגם ''שְׁטַר הַחוֹב אֲשֶׁר הָיָה נֶגְדֵּנוּ''. כל השאלה בעצם היא יחס האדם לחוק. אם באמונה וברוח הקודש- אז החוק כדבר אלוהים יחייה את האדם. אם באי אמונה ובחיי הגוף- אז יהרוג. ואותם היהודים שהאמינו למשה חיפשו ישועה וציפו לישוע המשיח. באופן כללי, עם ישראל כולו אשר לא ידע את אומנות הפיתוי לחטא ולא היה מודע ל''סוֹד הָרֶשַׁע'', נעמד על דרך הישר והתקדם לעבר החוק במטרה לספק את אלוהים. אך כזהה לגלטים עליהם נאמר ''הסְכָלִים אַתֶּם כָּל־כָּךְ הַחִלּוֹתֶם בָּרוּחַ וְעַתָּה תְּכַלּוּ בַבָּשָׂר׃'', החליק אל תוך החטאים וסטה מדרך אלוהים.  עם ישראל עוד מימי קדם נסג מאמונתו באלוהים לעבר אות החוק. '' כּי לוּ תַאֲמִינוּ לְמשֶׁה גַּם־לִי תַאֲמִינוּ כִּי הוּא כָּתַב עָלָי" - אומר ליהודים ישוע המשיח, המראה לעם ישראל כי הוא "לֹא מֵאֱמוּנָה דְּרָשׁוּהָ".

הבנת החוק ללא אמונה וללא שום רוחניות הפכה את החוק לאות המייצג מוות, שעשה את החיים של היהודים הקדמוניים בלתי נסבלים ומלאי חטאים. אות החוק אמר: ''הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה''. עצם העובדה שהיה את העוקץ הרצחני הזה של החוק והעונש היה חלק מפונקציית החוק. הוא דחה את האדם מהחוק וחיזק את הרצון למצוא פיתרון שיפטור אותו ממנו. האחריות שנבעה מאי קיום החוק תמיד הייתה מונחת על גבו של עם ישראל התנ''כי, והוא תמיד היה תחת משפט. החוקיות האומרת"שֶׁכֵּן הָאוֹת מְמִיתָה, אֲבָל הָרוּחַ מְחַיָּה", הביאה את כל היהודים לחיפוש אחר חופש מאות החוק ההורגת. ומתחילת התנ"ך היהודים השתדלו למלא את אות החוק ברוח הקודש, לתת לכל מילה פרשנות רוחנית רחבה. או שמישהו היה צריך לגאול את היהודים מתקנות החוק ולהגן עליהם מפני חוסר האפשרות של אכיפת החוק ואת זה יכול לעשות רק אלוהים בעצמו, או למצוא פרשנות נרחבת לחוק שתפטור את העול שלו. הראשון- הרצון של אלוהים לגאול את עמו על ידי ישוע המשיח, השני- פיתוי השטן.

ואין דבר שהשטן יכל לפתות בו את עם ישראל, יותר מפרשנויות רוחניות נרחבות של חוק אלוהים. עם ישראל התחיל לחשוב שכך הוא מרצה את אלוהים. הנחש הקדמוני אמר: "כּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ (עם ידיעתם העובדה שאלוהים אסר עליהם לאכול אותו) וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". "התגלויות" החוק החלו לשחרר יהודים כופרים של הברית הישנה מהצורך לציית לחוק. והתיקונים לחוק, כיצירת החלטות ומסורות אנושיות, עיוותו את מהות החוק. התקנות ויצירת מסורות אנושיות היה הדבר העיקרי בו האשים ישוע המשיח את הפרושים. לדוגמא, משה אמר "כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ'', הפרשנות אומרת ''המדבר רע על אביו ואמו מות ימות''. '' וְאַתֶּם אֹמְרִים אִישׁ כִּי־יֹאמַר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ קָרְבָּן פֵּרוּשׁוֹ מַתָּנָה לֵאלֹהִים מַה־שֶּׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי׃  וְלֹא תַנִּיחוּ לוֹ לַעֲשׂוֹת עוֹד מְאוּמָה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ׃ ותָּפֵרוּ אֶת־דְּבַר הָאֱלֹהִים עַל־יְדֵי קַבָּלַתְכֶם אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם וְהַרְבֵּה כָאֵלֶּה אַתֶּם עֹשִׂים׃''.
ורבות הדוגמאות לכך.

'' והַחָכְמָה נִצְדְּקָה בְּכָל־בָּנֶיהָ''.
כלומר, עם ישראל של הברית הישנה סירב לציית לחוקי אלוהים, עיוות ופירש כרצונו את מהותו בכדי לא לקיים אותו. כי "לכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃'', כך גם בתקופת הברית הישנה, עם ישראל היה צריך להבין באופן ישיר את החוק בכדי לציית לו באופן מדויק, אך הוא היה כבשר ללא רוח אל מול אלוהים. בואו של הגואל והלידה מהשמיים ברוח הקודש- הייתה רק ציפייה, לכן פרשנות נרחבת של החוק הייתה אסורה לעם ישראל. ציות מדויק לחוק היה מביא את עם ישראל לסבל, והם היו חייבים לקבל את ישוע המשיח בחייהם בכדי להשתחרר מעול זה. ובכך הייתה מתבטאת האמונה של היהודים למשה ולאלוהים. אך דרך פרשנות נרחבת ודמויית רוחניות והסגידה למלכות השמיים, ''אל היהודים'' התחיל לשלוט בעם אלוהים. האם זה עדיין היה עם ישראל? האם זוהי אומנות הפיתוי של השטן, שכתוצאה ממנה האמת תוחלף על ידי השקר?

כדוגמא של איסור פרשנות החוק אנו יכולים להיזכר בקֹרַח‏‎‎ ושותפיו. ''כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהוָ֑ה'' הם אמרו, כשניסו להגיע לכהונה ולצדקה וכביכול להפגין את עיקרון הברית החדשה בה כולם כהנים לאלוהים. " וְאַתֶּם הִנְּכֶם זֶרַע נִבְחָר מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" - אומר השליח פטרוס. וניתן להניח כי  ‏קֹרַח‏‎‎, ברוח המשיח חיפש וחקר על הברית החדשה שנועדה להיות. אז מה הסיבה אלוהים הכה בהם? כי החוק קבע את הכהנות בברית הישנה אך ורק לשבט הלויים, וכל פרשנות חוק אחרת הייתה אסורה בהחלט. בואו של הגואל והלידה מהשמיים ברוח הקודש- הייתה רק ציפייה, לכן פרשנות נרחבת של החוק הייתה אסורה לעם מישראל. אחרי הכל, כפי שאומר הכתוב, החוק הוא בעיקר מגבלה לרצון חופשי. "מה שלא מותר, אסור" - זהו עיקרון החוק בכל לכל אדם חסר אמונה בכל העמים בכל הזמנים. אבל עוד מימי קדם ועד ימינו, "התגלויות'' החוק נהיו לשיטה העיקרית לדעת את אלוהים, הייקום והאדם. אותה הדרך שהציע להם הנחש בפיתוי בגן העדן: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"

ובכן, עוד מימי קדם עם ישראל התפתה לחטוא. אך פיתוי מפותים יוצר ניגוד. הפיתויים העיקריים של עם ישראל היו גוף מלא ברצונות. תלונותיו של עם ישראל במדבר, אכילת שליווים או משכב עם נשים נוכריות - כל אלה היו קלים לעקירה. בא מלאך המוות והחוטאים הושמדו. קם פִּינְחָס והם היו מפסיקים לנאוף. אבל הפיתוי לדעת את אלוהים, היקום ובני אדם "דרך ידיעת הבריאה" והיחס לחוק כ"התגלות אלוהית" הרים בעם ישראל מלחמה לדורות, מלחמה של התנגדות לאלוהים. ובכן, חשוב לנו לראות בעם ישראל לא את רצונות הגוף שעם קיומם היהודים התרחקו מאלוהים, אלה רצונם הרוחני לדעת את אלוהים, הייקום והאדם ''דרך ידיעת הבריאה'', כלומר דרך ידיעה מדעית ואקולטית של אלוהים.